יצאתי לחפש אהבה (גיל קורוטקי - ידיעות אחרונות)



"לא רצינו שארבע דקות החסד ייגמרו". גיל בדייט עם בועז | צילום: דנה קופל

גבר ואישה שמעולם לא נפגשו קודם מגיעים למעבדה, עונים יחד על 36 שאלות בשלוש קטגוריות, מסיימים בארבע דקות של מבט מרוכז בעיניים — ומתאהבים. ככה פשוט. בלי שום משיכה מוקדמת, בלי שום התאמה בסיסית. נשמע כמו קומדיה רומנטית? ובכן, לגמרי מהחיים: זוהי תמצית המחקר שערך פסיכולוג אמריקאי בשם ארתור ארון לפני עשרים שנה, ומאז מעורר סערה בעולם המערבי. המחקר הזה, שפיצח את החידה העלומה מכולן — מה גורם לאנשים להתאהב — עלה שוב לכותרות לאחרונה כאשר כתבת של ה"ניו־יורק טיימס" החליטה לנסות אותו מחוץ למעבדה, ונחשו מה, זה שוב הצליח. למעשה, זה אמור להצליח לכולם, טען הפסיכולוג ארון, שיחד עם צוות חוקריו ניסח את השאלות, שהולכות והופכות אישיות וחושפניות יותר ככל שמתקדמים בשאלון. התוצאה: תחושה מוגברת של פגיעות ואינטימיות שיוצרת אמון הדדי בין השניים, ואז — אם לא נרדמתם באמצע, בכל זאת 36 שאלות — ארבע דקות לתוך הלבן של העיניים, ובינגו. כינורות, שושבינים, סוף.

זה מה שקרה לאחד הזוגות במחקר, שנישא אחרי חצי שנה, וזה מה שקרה לכתבת, שיצאה לדייט אחד והתאהבה. אבל עם כל הכבוד לניו־יורק, חשבתי לעצמי, נראה את זה קורה בתל־אביב. העיר שרווקיה ורווקותיה כבר ניסו הכל ועדיין מגיעים לבד לארוחת שישי. זה מה שניסיתי להסביר לאמא שלי, אבל נאלצתי להודות: זו לא היא שרוצה שאמצא כבר את בעלי לעתיד, זו אני שבאמת רוצה להתאהב. מין אהבת דיסני, כזו שבאה פעם באף פעם וסוחפת אותך. ואם ד"ר ארון כל כך משוכנע שכל אחד יכול להיות ה־אחד, אצטייד במחילה מכבודי בנשק הסודי ואתרום את ליבי לטובת המדע. וכך, חמושה בליפסטיק ובשאלון יצאתי למשימה — שלושה דייטים בשלושה ימים. היעד: אהבה.


דייט מםפר 1: עומר

הלוקיישן: בר תל־אביבי

סטייט אוף מיינד: מתרגש

נקודת המוצא של דייט ראשון לעולם תהיה מלווה בבחינה הדדית של "הסחורה". יש משיכה, אין משיכה. בעיניי דייט מוצלח הוא כזה שכבר ב"היי" הראשון אני יכולה לדמיין את הקפה שהוא יכין לי למחרת בבוקר. קבענו מחוץ לבר ששנינו מכירים, שעה לא מוקדמת כדי שלא ירגיש מדעי מדי, ולא מאוחרת מספיק כדי לגלוש לגבולות הסליז. כשהגעתי הוא כבר חיכה לי, בחנתי אותו מהצד. משיכה ראשונית בלי ספק יש. או במילים אחרות, היי, אני שותה אותו חזק ועם קצת חלב בבקשה. התיישבנו מבוישים, חוששים מהאינטימיות הכפויה שעוד מעט תגיע. "תיזהר, אתה עומד להתאהב בי", התרעתי בחיוך. והוא, שלא נראה מתרגש מדי מהעובדה שחייו יתהפכו תוך שעתיים, הינהן בחצי חיוך והזמין בירה ראשונה.

שנינו היינו מוכנים וכנים, שנינו ידענו למה באנו. ענינו על השאלון לפי הסדר, מהקל אל האינטימי והחודר. כבר בשאלות הראשונות, הטריוויאליות יותר, התחיל להתרקם איזה חוט מקשר שהעלה בנו חיוך. מתברר ששנינו רוצים להתפרסם, ואפילו באותו התחום — אני כעיתונאית מפורסמת והוא ככתב ספורט מצליח. שנינו רוצים לשמור בגיל 90 על גוף של בני 30, ולעזאזל הנפש, ולשנינו יש אותו ניחוש סודי על גורם מותנו העתידי: תאונת דרכים מטורפת או שתייה מופרזת. הערב נראה זורם ומבטיח, וכבר התחלתי לחשוב איך לעזאזל אצליח לבטל את שני הדייטים הנותרים כדי לדהור עם אהובי החדש לעבר השקיעה.

במפתיע, היו אלה דווקא השאלות העמוקות יותר — שעוסקות בזיכרון הנורא ביותר ובזה הקרוב ביותר לליבך — שגרמו לי לבטל את האולם ולסמס בווטסאפ המשפחתי שלא ימהרו להכין חליפות. ראינו רגעים אחרת, תפסנו מציאות אחרת ותיארנו חוויות עמוקות לגמרי אחרת. בעוד אני מציירת מראות ותחושות ברזולוציה שחודרת נקבוביות — הוא הסתפק בתיאור לקוני, כללי, כמעט סתום, כאילו לא היה חלק מהסיטואציה בכלל.

השאלות הבאות רק הבהירו לשנינו שהבית הקטן עם שני הילדים והכלב הולך ומתרחק. בשלב בו התבקשנו לציין, למרות ההיכרות הקצרה, מה אנחנו מחבבים אחד בשני, ננעץ המסמר האחרון בארון: הבחור החמיא לחולצה שלבשתי. שאותה, אגב, השאלתי מחברה.

"אני לא מאמין בזה", הוא חש צורך להתנצל, "אי אפשר להתאהב ממבט ראשון. אפשר מקסימום להידלק. כדי להתאהב צריך באמת להכיר בן אדם, ולא רק לשבת ולענות איתו על שאלות". מאוכזבת, החלטתי להציל את הערב עם השלב הבא של הניסוי: ארבע דקות מבטים בעיניים. הנחנו את הדף בצד וניסינו לצלול אחד לעיני השני. בלי למצמץ, בלי להסיט מבט. הסתכלתי לו בעיניים וידעתי. ידעתי שגם הוא יודע. מצאתי שם המון קרבה, הרבה יותר ממה שחשים למישהו שהכרת לפני כתשעים דקות — אבל אפילו לא רמז דק שבדקים לאהבה. נפרדנו בחיבוק ידידותי, שבו כל צד רמז לאחר "זה לא אתה זה אני", והבטחנו לשמור על קשר. אולי פה ושם נעשה אחד לשני לייק בפייסבוק ונחשוב מה היה יכול להיות.


דייט מספר 2: בועז

הלוקיישן: ביתי

סטייט אוף מיינד: ספקני

יום למחרת, אני כבר פחות מתלהבת מהניסוי. לחברה שמתעניינת בבוקר אם התאהבתי אני עונה בנביחה שלא, ומה זה בכלל אהבה. לדייט המיועד להערב אני מבהירה בשיחה מקדימה שזה לא ממש דייט. שנית מצדה לא תיפול, נהייתי סקפטית מהכישלון של אתמול. גם בקבוק היין שהוא מציע להביא לא מחמם את הגזרה. הכל קשקוש, אהבה לא באה בקלות כזו, אפשר לסגור את הבאסטה כבר פה.

כשאני פותחת לו את הדלת הוא נרתע מהנביחות של הדיירת ההולכת על ארבע שלי. "לא אמרת שיש כלב, אני אלרגי", הוא אומר ונשאר בחדר המדרגות. אל מול פרצופי המיואש שמחשב את קיצו הקרב של הערב הוא פתאום צוחק, מלטף את הכלבה ומתריס: "קצת צחוק, מה יש? הכל חייב להיות כבד?" בינגו. הקרח נשבר. הומור הוא הדרך הקצרה לליבי (ולמען האמת, לליבן של רוב בנות מיני), ולפני שענינו על בדל שאלה זה כבר הרגיש שהוא חצי רגל בפנים.

התיישבנו במרפסת. קצת מביך, די מוזר. הבחור, איך לומר, ממש לא היה כוס הבירה שלי. "לא היית יוצאת איתי אם סתם הייתי תופס אותך ברחוב, נכון?", הוא קולט. התחמקתי בחיוך, למה להרוס על ההתחלה. פתחנו את הבקבוק שהוא הביא, הסברתי לו קצת על הניסוי. "זה בכלל לא מוזר בעיניי", הוא אומר, "גם אצל החרדים זה ככה. גבר ואישה נפגשים ומדברים על איך הם רואים את החיים, את העתיד, מאיזו משפחה באו. פגישה אחת, זה כל מה שהם צריכים כדי להחליט".

הפעם אלו לא היו התשובות שלו, שהיו שונות לגמרי משלי, שגרמו לי להסתכל עליו ועל הניסוי באור אחר, רך יותר. אלו היו דווקא הדברים שהוא לא אמר. השאלות שביקש לדלג עליהן, בקשה שהיו בה חשיפה ופגיעות יותר מכל תשובה אפשרית והרעידה לי קצת את הלב. באמצע השאלון הוא פתאום ביקש להפסיק, הסתכל עליי במבט חודר ואמר: "השאלה הכי חשובה איננה פה. איזו עיר לא היית מוכנה שתופיע לך בתעודת הזהות בחיים?". "פתח תקווה", עניתי כמעט בלי לחשוב. "זהו, לא צריך את השאלון", הוא אמר. "אני חושב שהתאהבתי בך עכשיו".

ככל שנמשכה השיחה, הרגשתי שאני נפתחת אליו כמו עם מאהב מוכר או חבר ותיק. דיברנו על ההורים ועל הילדות, על האכזבות ועל ההישגים, על תחושות מביישות ועל רגעים שהיינו שמחים למחוק. בשלב שבו כל אחד צריך לומר שלושה משפטים בגוף ראשון רבים, לא התאפקתי ואמרתי, "שנינו חושבים שהערב הזה הוא התחלה של משהו". והוא ענה: "שנינו חושבים שמה שאמרת עכשיו הוא נכון". בסיום, עם המבטים, הרגשתי ריחוף, דגדוג קטן בבטן. הסטופר היה מיותר, בכלל לא רצינו שארבע דקות החסד שלנו ייגמרו. ניסינו למשוך עוד ועוד את המבט המשותף, מחזיקים ידיים כזוג תיכוניסטים.

"אתה כבר מאוהב בי?" שאלתי בסוף הערב, חצי בצחוק חצי בתקווה. "איך אתה יכול להסביר לאישה שאתה אוהב אותה מכל הלב, אבל זה לא משהו אישי?" (תרגום חופשי לציטוט מספרו של אמיל אז'אר), ואני החסרתי פעימה.


דייט מספר 3: ידין

הלוקיישן: בית קפה, בוקר

סטייט אוף מיינד: רק שלא אתאהב

אל ידין הגעתי בעצמי דרך הרשתות החברתיות. לא היו לנו חברים משותפים שיכולתי לברר איתם אודותיו. העיתוי למפגש, שעת בוקר הכי לא רומנטית, עבר על אחד החוקים הלא כתובים של הדייטינג — לא נפגשים לפני שבע בערב עד הדייט הרביעי. גם אור היום לא שיחק לטובתנו. הגעתי באיחור, עייפה, מלאת התנצלויות ועם אפס ציפיות. וכמה הופתעתי לגלות שידין הוא בעצם, על הנייר, כל מה שאני מחפשת בבחור. אפילו גדלנו בחלקים קרובים ודומים להפליא של אותו פרבר. הידיעה ששנינו מאותו הכפר כבר שיחררה לנו את צ'אקרות האינטימיות מספיק כדי ליצור תחושה קלילה של שותפות גורל בעיר הגדולה.

את החותמת הסופית לכך שהוא באמת מוצא חן בעיניי קיבלתי כבר בשאלה השלישית — האם אתה עושה חזרות לפני שיחות טלפון על מה שבכוונתך לומר. הוא הודה שכן, בעיקר בשיחות עם בנות שאיתן רק התחיל לצאת. "אני חייב לדעת שתהיה זרימה, שלא אתקע בלי לדעת מה לומר", אמר והוציא לי את המילים מהפה.

המחקר של ארון מבוסס על ההנחה שמה שיוצר את תחושת ההתאהבות היא הקרבה שנוצרת באופן אינטנסיבי ומהיר. כנראה שקרבה נוצרת באופן שונה מאדם לאדם, כי גם ידין כמו קודמו ניחן בחוש הומור מצוין, מה שהגביר את האינטימיות הרבה יותר מחלק מהשאלות. אהבתי את זה שהוא הקשיב לי, ולא רק דיבר על עצמו. רובנו מגיעים הרי לדייטים ראשונים כמו לראיון עבודה ועוסקים בשיווק עצמי אינטנסיבי, לפעמים על חשבון השני. השאלון מנטרל את זה ויוצר שיח — אמנם כפוי בהתחלה אבל זורם, שלוקח אותך לעשרות נושאי שיחה אפשריים. הכנות שחלק מהשאלות כפו עלינו הייתה נעימה לי — אהבתי לחלוק איתו דברים, אהבתי את זה שלא ניסיתי להיראות אקזוטית ומסתורית אלא הסתפקתי בלהיות אני, ואת התחושה שהוא העביר לי, שאותו "אני" זה המון. הוא היה רהוט ושנון, הוא ראה את החיים כמוני. שנינו תיארנו במילים כה דומות את יחסינו עם האמהות הפולניות שלנו, שלרגע תהיתי אם הוא בעצם אחי האובד. גולת הכותרת הייתה השאלה אודות רגע מביך בחיינו — אני חלקתי איתו זיכרון של דייט מביך במיוחד עם טיפוס מביך במיוחד, שלא רק קרא לי שמנמנה אלא התלונן שלא שילמתי על הבירה. הוא מצידו שיתף בתקרית שמפאת כבודו לא אחשוף, רק ארמוז שמעורב בו סקס וטעות משעשעת בזיהוי.

המשכנו את הבוקר הרבה מעבר לזמן הנדרש למילוי השאלון, סתם כי רצינו, כי היה לנו כיף. אני כבר לא הרגשתי עייפה ומתוסכלת והוא אפילו הקריב את פרלמנט שישי בצהריים שלו. הורדנו את משקפי השמש והסתכלנו עמוק בעיניים, לראות אם כל זה אמיתי. הרגשתי חיבה רבה כלפיו וממנו. כזו שיכולה כנראה לבוא רק כשאתה יודע את מה הפרטנר שמולך היה משנה באופן שבו גידלו אותו, מי מבני משפחתו ישפיע עליו ביותר במותו, ומה בדיוק בדיוק הוא הרגיש אחרי הפרידה מהאקסית. הרגשתי חיבה, המון קרבה — אבל לא אהבה. אפילו לא אהבונת.כנראה שזה ככה פשוט. כנראה שאנשים הם יצורים מורכבים יותר ממה שהמדע יכול לפרק. שהפער בין חיבה לאהבה בכל זאת נעוץ באותו מרכיב חמקמק, זה שאותו ניסו לבודד בתנאי מעבדה ואי אפשר. כי אולי בעצם דיסני לא טעו ואהבה היא באמת קסומה, בלתי ניתנת לחיזוי ובלתי תלויה בנוסחאות. בניסוי הזה ההתאהבות באה דווקא מהמקום הכי פחות צפוי, מהבחור שבחיים לא הייתי מסובבת אחריו את הראש ברחוב, זה שלמזלי הסכים לבדוק אם הקסם עובד ולצאת איתי לדייט שני, בלי שאלון, בלי נושאי שיחה מוכנים מראש, רק הוא ואני.

בקרוב אצלכם

אם בכל זאת החלטתם לתת צ'אנס לשאלון, כך תעשו את זה נכון

אל תבואו ציניים. המגננה הזו, שמאחוריה שנים של דייטים כושלים, מיותרת פה. תאמינו באמת בניסוי ותרגיעו עם הציניות. זה סתם עושה קמטים.

אל תחפשו טייפ־קאסט. הנטייה הטבעית היא לשפוט את הספר לפי הכריכה, לחשוב שיש רק טיפוס אחד שמתאים לנו, שרק בו נוכל להתאהב. עובדה, דווקא האנטיתזה המוחלטת לגבר חלומותיי היה זה שבסוף כבש את ליבי.

תענו בכנות. הכי מפתה לשווק את עצמנו כטיפוסים מסקרנים ומוצלחים יותר ממה שאנחנו באמת, בטח בהתחלת קשר. ותרו על זה. רק הכנות שלכם תייצר כנות גם בצד השני, ותתפלאו כמה כיף יהיה לכם לשתף. אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אז תרשו לעצמכם להיחשף. כן, גם שמסתכלים לכם בעיניים זמן שמרגיש כמו נצח.

תצחקו, תצחקו, תצחקו. אהבה זה עניין רציני, זה נכון, אבל אין דרך קלה יותר לשבור את הקרח מאשר בהומור. אל תיקחו את עצמכם ואת השאלון כל כך ברצינות, תרשו לשיחה לגלוש למקומות שמעלים חיוך. לא באתם לעבוד, באתם לכייף.

לא הצליח? לא נורא. גם במדע יש ניסוי והרבה טעייה. לא התאהבתם בסוף? לא קרה כלום. זה לא אומר דבר עליכם, על הפרטנר או על הניסוי. עוד חוויה לספר פעם לנכדים.

 

לשאלון המלא באתר הניו־יורק טיימס הקליקו כאן


http://article.yedioth.co.il/Default_mob.aspx?articleid=9020



אתר זה נבנה באמצעות