בשנת 1997 פרסם פרופסור ארתור ארון, מומחה לפסיכולוגיה של צמיחה אישית מאוניברסיטת סטוני ברוק בניו-יורק, מחקר המתאר ניסוי מדעי שערך בקרב זוגות של זרים. ארון פיתח תיאוריה לפיה פתיחות בפני אדם אחר, חשיפת רבדים עמוקים באישיות שלנו והצבת עצמנו במקום של פגיעות מולו – יכולות לפתח אינטימיות כה חזקה, שהיא תוביל להתאהבות מיידית. ארון ועמיתיו יזמו ניסוי: הם הכניסו לחדר גבר ואישה זרים והושיבו אותם אחת מול השני, ונתנו להם סדרה של 36 שאלות המחולקות ל-3 דרגות של אינטימיות, עליהן הם היו צריכים לענות. לאחר מכן הם קיבלו משימה נוספת – להביט אחת לשני בעיניים בשקט במשך 4 דקות ברציפות. אבל הפרט היותר עסיסי הוא שחצי שנה לאחר הניסוי, זוג אחד כבר היה נשוי. נדרשו להם 45 דקות של אינטראקציה במעבדה כדי להתאהב. ומי יודע אולי הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
הכוריאוגרפית רייצ׳ל ארדוס לקחה את השאלות של ארון ובנתה איתן את עמוד השדרה של העבודה החדשה שלה. בעזרת ארבעה רקדנים אנרגטיים, קהל שחובק את הבמה משלושת צדדיה, ומיקרופון, היא יצרה קומפוזיציה דינמית, חלל חוויתי ואפקטיבי, בו כולנו נוטלים חלק באיזה טקס לירי שמתמודד עם אהבה ואינטימיות.
והיא מיטיבה לבחור את השאלות שנשאלות, מצליחה לתזמר אותן ביחד, לאפשר להן לגלוש ולפלוש זו לזו מבלי להשתלט, ועם זאת לשמור על כך שכל אחד מהרקדנים מאופיין בסגנונו ובעולמו במובהק. חודרת לאט לנבכי הנפש האנושית, מתחילה מהשאלה: אם יכולת להזמין כל אדם, את מי היית מזמין לארוחת ערב? ומתקדמת בסוף ל״מכל האנשים במשפחתך, מותו של מי יהיה הכי קשה עבורך?״. לא לפני שאחת הרקדניות ׳מתה׳ שוב ושוב על הבמה וזוכה לתנועה מתוזמנת היטב של שלושת האחרים הנפרדים ממנה לשלום.
והכוריאוגרפיה פשוטה, שום דבר לא מגיע למתוח ומאומץ, הגוף לעולם מאוחה ולא שבור. וזו אולי נקודת החולשה של העבודה- חוסר היכולת של ארדוס להפוך גם את הגוף לחקרני, ולא רק את המסגרת שהוא נע בתוכה. שאלות קשות ולא פשוטות נשאלות בעבודה והגוף עד הסוף נותר זקוף, ריק מסימנים מפלילים.
ונדמה לי שזה כי ארדוס בעבודות שלה תמיד מנסה למצוא מסר שיש בו ממד אנושי כולל, מעצים. ועניינה הוא לעולם איחוי ולא עירעור. באיזה אופן אקספרימנטלי לגמרי, כלומר לא ביקורתי כלל, ללא שמץ מרירות ועם קמצוץ רוחניקיות, טורחת היטב על סינכרון והרמוניה.
וזו עבודה תקשורתית מאוד והומנית מאוד המציעה חביבות אנושית פשוטה בעידן הקפיטליסטי שבו כל דבר נמדד בכסף. והיא ניחנה באווירה מחבקת ומכילה של עצבוביות מתפנקת מה שגורם לצופים לחוש בה מחוייבים, הכל במידה הנכונה. מוזמנים בסוף ונענים, ממש כמו בניסוי של ארון, לשבת בזוגות זה מול זה ולהביט בעיניים במשך ארבע דקות תמימות.
וזו עבודה מהנה לא רק משום האקטואליות הנצחית של הדיון, אלא גם בזכות האופן האינטליגנטי שבו כל זה מטופל – בלי טיפת אקדמיזם לעוס הממציא מחדש את הידוע ומייצר אנכרוניזם, ללא שמץ רגשנות או סנטימנטליות על חלופיות חיינו הנמוגים, בלי התפלספות אקזיסטנציאליסטית מתישה.
וכמה נחמד לחשוב ולו לרגע שאהבה היא עסק יותר גמיש ממה שאנחנו נוטים להאמין. רובנו חושבים שאהבה היא משהו מפתיע שאנחנו נופלים אליו אבל אולי אהבה היא בכלל תוצאה פשוטה של בחירה בפעולה. בקרוב אצלכם.
